בשנת 2016, כשהייתי עורכת מגזין הילדים ״אותיות״, פניתי ליהודה אטלס וביקשתי ממנו לשפוט בתחרות שירה שערכנו לזכר אורי אורבך ז״ל. יודה – כך חתם את שמו – נענה בחפץ לב. ״אני שמח לשמוע שילדים עדיין מתעניינים בשירה״, אמר.

כ־500 שירים הגיעו לתחרות, ואטלס בחר את השיר שזכה במקום הראשון. כשאני נזכרת בשיתוף הפעולה ההוא, אני חושבת לא רק על הנימוקים היפים שהציע לבחירת השיר הזוכה, אלא גם על הדברים שביקש לומר לכל הילדים. בתום התחרות הוא כתב להם מכתב על כתיבה:

קורה שאתה נמשך לתחום כלשהו ומנסה בו את כוחך. מנסה, לדוגמה, לכתוב שיר או סיפור, לצייר, לפסל, לצלם, לנגן, לרקוד, לעשות מקרמה. מנסה, ורואה שזה הולך קשה, שלא מצליח לך, שאתה מהסס. ובסוף, אם הגעת לסוף, התוצאה בכלל לא נראית לך. אתה בכלל התכוונת שייצא משהו אחר. זה לא יוצא לי, אתה אומר, ואז אתה קופץ למסקנה: אם כך, סימן שאני לא מוכשר בתחום הזה, שהעיסוק הזה לא מתאים לי. וכתוצאה מתחושה זו אתה מחליט לוותר על כל העניין. עוזב אותו וזהו.

הכי מעניין

כמי שהתנסה בכתיבה במשך כמה עשרות שנים, אני רוצה לומר לכל אלה: כמה חבל! כמה חבל שאתם נוטשים משהו שרציתם לעשות רק מפני שנתקלתם בקושי. רק מפני שזה לא „יצא וזהו”. יצירה היא תהליך ארוך וקשה, שמצריך גם חשיבה ותכנון וגם ביצוע. אלה תהליכים ארוכים. לא מיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות ואיך לעשות את זה.

כשאתה מנסה ליצור אתה מנסה לומר משהו חדש שעוד לא אמרו, או שעדיין לא אמרו אותו בצורה כזאת. אתה מנסה לשתף את הקורא הפוטנציאלי במשהו שאתה מרגיש, חושב, חווה. וזה לא קל. זה לא חייב להיות קל. יהונתן גפן כתב ששיר נולד כמו תינוק, „בהתחלה זה כואב ובסוף יוצא החוצה”. נו, תארו לכם מה היה קורה לוּ החליטו האימהות שכיוון שזה כואב הן מוותרות על כל העניין. מה שאני רוצה לומר לכם: כשאתם מנסים ליצור, זה בסדר שזה קשה, זה בסדר שזה לא הולך בקלות, זה בסדר שזה לא „יוצא וזהו”. יצירה מצריכה עבודה, וזה מה שמוטל עליכם לעשות. יכול להיות שהרעיון מה לכתוב יבוא אליכם בהבזק. אתם ודאי תקראו לזה „השראה”. אבל ה”איך לכתוב” – זוהי עבודה, שטעונה הפשלת שרוולים, סבלנות ודבקות במטרה. אם מה שרציתם לומר חשוב לכם, אתם לא תיטשו את הכתיבה באמצע רק מפני ש”לא הולך”.

אטלס לא הסתפק במחמאה כללית לכותבים הצעירים רק מפני שהיו ילדים. הוא נתן להם דבר שכל כותב זקוק לו: דחיפה להתאמץ, והבנה שיש טעם במאמץ הזה.

בגובה העיניים

עם פטירתו של יהודה אטלס, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 89, איבדה ספרות הילדים העברית את אחד מיוצריה המרכזיים והמשפיעים. ״והילד הזה הוא אני״, הספר המזוהה עימו ביותר, חולל בסוף שנות השבעים נקודת מפנה בדרך שבה נשמע קולו של הילד בספרות העברית. בשירים קצרים, יומיומיים, מלאי שובבות וחמלה אך נטולי סנטימנטליות, העניק אטלס לילד רשות לדבר לראשונה בשם עצמו. זה היה כמעט מהפכני: האנחנו הפך לאני, והשפה הגבוהה פינתה את מקומה לשפת יומיום.

אחרי ספרי הרפתקאות שבהם ילדים פעלו למען מטרות לאומיות וקולקטיביות, כמו „חסמבה”, „ילדים אלמונים” ו״שמונה בעקבות אחד״, העמיד אטלס במרכז את מה שמתרחש לכאורה בשולי הסיפור הגדול: קנאה, בדידות, מבוכה, צורך בתשומת לב, ותסכול ממבוגרים שאינם מבינים. הילד של אטלס אינו נציגו של רעיון גדול; הוא פשוט עסוק בלהיות ילד, הן במרחב המשפחתי: „כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִתְפַּנֵּק קְצָת / וְאַבָּא לֹא שָׂם לֵב / אֲנִי בָּא וְנֶעֱמָד לוֹ / מִתַּחַת לַיָד / וּמֵנִיעַ תָּ’רֹאשׁ מִצַּד אֶל צַד – / וְכָכָה בְּכֵּיף / הוּא אוֹתִי מְלַטֵּף”, והן בין הילד לבין עצמו: „אִם מִישֶׁהוּ הָיָה רוֹאֶה / אֵיזֶה פַּרְצוּפִים אֲנִי עוֹשֶׂה / לִפְנֵי הָרְאִי / כְּשֶׁאֲנִי לְבַדִּי / בַּחֶדֶר / בֶּטַח הָיָה חוֹשֵׁב / שֶׁמַּשֶּׁהוּ אִתִּי לֹא בְּסֵדֶר”.

השירים מתרחשים בבית, מחוצה לו ולעיתים רק בתודעת הילד. באיוריו של דני קרמן קיבל המרחב הזה דימוי בצורת חלונות של בית משותף, דימוי שהפך לסממן הזיהוי הבולט ביותר של הסדרה. מבעד לכל חלון נפתח עולם פנימי – סקרן, רגיש, ולפעמים נעלב או כועס. החלון הוא גם גבול וגם מעבר בין הפנים לחוץ, בין הבית הפרטי לבית השכנים, בין היחיד לרבים. במובן הזה, ״והילד הזה הוא אני״ הוא מפת ילדות ישראלית: הבית הוא מרחב אינטימי, אך גם חלק מרקמה חברתית.

הספר ראה אור ב־1977 בהוצאת כתר, לאחר שהוצאות אחרות פקפקו בסיכוייו המסחריים. אוסף השירים הקצרים, „סתמיים” ונטולי מסר חינוכי גלוי, מצא את דרכו לבתים רבים. בהמשך הופיעו ספרים נוספים, ובהם ״גם הילד הזה הוא אני״ ו״ורק אני לא״. השירים זכו לעיבודים תיאטרליים, ושֵם הספר נעשה ביטוי שמתאר הזדהות.

צורת הכתיבה הזאת, של שיר קצר ודיבורי מפיו של ילד, השפיעה על ספרות הילדים הישראלית, אבל הקלות שבה נקראו השירים הסתירה עבודת ליטוש ממושכת. אטלס סיפר שעמל על הספר במשך כשלוש שנים. הוא לא חיפש את ההוד הלשוני שהציעו משוררים עבריים לפניו אלא ביקש לכתוב לילדים בגובה העיניים, אך לא ויתר על חריזה, משקל ודיוק.

הילדות ששיקף אטלס לא הייתה רק ורודה, מרחב מוגן מכל כאב. הוא דיבר על ילדות שיש בה דחייה, קנאה ופחד. בעבר הוא סיפר על השפעתו של ״דני גיבור״ מאת מרים ילן־שטקליס, שיר השוהה ברגע שבו ילד אינו נאהב כפי שקיווה. גם בשיריו שלו אין פיצוי אוטומטי על כל אכזבה. לפעמים די בכך שמישהו מכיר במה שקרה לילד, בלי למדוד את כאבו על פי סולם החשיבות של המבוגרים.

אותה רצינות ניכרה גם ביחסו לכתיבתם של ילדים. באותו מכתב למשתתפי התחרות ב״אותיות״, אחרי שעודד אותם שלא לוותר כשהכתיבה קשה, הוא לא חסך מהם ביקורת:

מה פתאום אני מטריד אתכם בכל זה? מקריאת השירים שכתבתם קיבלתי את התחושה שלא מעטים מהם נכתבו כלאחר יד, במהירות, כאילו כדי לגמור וזהו. כל כותב, אילו היה קורא עוד ועוד את מה שכתב, היה מוצא איפה לתקן, לשפץ, לדייק, להקציע, לנסות למסור דרך הכתיבה את מה שרצה להגיד בדרך הטובה והקולעת ביותר. מה שיצא לך במכה ראשונה אינו קדוש. זו רק טיוטה, שהיא בסיס לשינויים, לשיפור. ואם פתאום נדמה לך שמה שכתבת טיפשי או מופרך, זרוק אותו לפח ותתחיל לכתוב הכול מחדש. אם תעשו כך, אני בטוח שכשתהיה בידכם התוצאה הסופית, תחושו הרבה יותר גאווה וסיפוק. תחושו שלא חיפפתם, שעשיתם דבר בעל ערך. מי ייתן ותחרות זו של ״אותיות״ תעורר בכם תיאבון ותשוקה להמשיך ולכתוב.

שלכם, יודה

רגע של קנאת סופרים

אטלס גדל במושב עין־עירון להורים שעסקו בחקלאות. הוא שירת בגולני, ולמד מזרחנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. בהמשך חי תקופה בקיבוץ מזרע, עבד עם ילדים ובני נוער, ונעשה לעיתונאי ולעורך בעיתון ידיעות אחרונות. דני קרמן, שותפו ליצירה, סיפר לי שהדחף של אטלס לכתוב לילדים נבע גם מרגע של קנאת סופרים. הוא נתקל בספרו של יורם טהרלב, „משק יגור טיוטה”, התלהב מהשירים הקצרים ואמר ״אני רוצה גם״. הוא החל לכתוב על ילדותו ועל הילדות של ילדיו, וכך נולד ״והילד הזה הוא אני״.

אבל הספר הזה הוא רק חלק מיצירתו הענפה. כבר ב־1969 פרסם אטלס ספר תיעודי על המחתרת היהודית בעיראק, שזיכה אותו בפרס יצחק בן־צבי. הוא פרסם עוד עשרות ספרים לילדים, ותרגם אחרים. במדורו בעיתון, ״ילד גדול״, עסק בספרי ילדים וביוצריהם; בהמשך הקדיש את שלושת כרכי ״ילדים גדולים״ ליוצרים וליצירות מרכזיות בספרות הילדים בעולם. הוא לא ראה בספרות הילדים תחום משני או תחנת מעבר בדרך לספרות ״רצינית״ יותר, אלא מרחב יצירה הראוי למלוא תשומת הלב.

בשנים מאוחרות יותר הרחיב אטלס גם את גבולות עולמו של ״הילד הזה״. בעקבות מפגש עם אנשי טיפול, שסיפרו לו על ילדים החיים בצל אלימות, הזנחה, התמכרות או פירוק משפחתי – מציאויות שכמעט אינן מקבלות ביטוי בספרות הילדים – החל אטלס לכתוב גם על ילדים בסיכון. זו הייתה בחירה לא מובנת מאליה של סופר שכבר נעשה לקלאסיקה. הוא לא הסתפק בכך שנתן קול לילדים כילדים, אלא הקשיב גם למצוקות מסוימות ומושתקות שלהם.

למרות עמדותיו האישיות, שהיו מזוהות במובהק עם השמאל הישראלי, הוא מעולם לא הניח לקו הירוק להפוך לקו מפריד בינו ובין ילדים. הוא הגיע לבתי ספר ברחבי יהודה ושומרון מתוך רצון לפגוש את הילדים עצמם – להקשיב להם, לשוחח איתם ולחלוק איתם את אהבתו לספרות. בעיניו, המפגש האנושי היה חשוב מהמרחק שבין עמדות פוליטיות.

לפני כמה שנים פגשתי את אטלס ביריד שבוע הספר, שאליו בא כדי לפגוש קוראים ולחתום על ספריו. כאשר מישהי אמרה לו שאצלם בבית מעריצים אותו, הפטיר: ״אל תעריצו אף אחד, בסוף תגלו שהוא בדיוק כמו כל אחד אחר”.

במשפט הזה, כמו גם במכתב לילדי „אותיות” שציטטתי, מתגלה סירובו למרחק שבין סופר לקורא ובין מבוגר לילד. אטלס לא הקטין את הילד שנעלב ממשהו שנראה למבוגר פעוט, ולא את הילד שמתקשה למצוא ניסוח למחשבה חשובה. הוא נתן מקום למה שהילד הרגיש, ובאותה רצינות ביקש ממנו לחזור אל השורה ולנסות לדייק אותה בעצמו ככותב, עד שהמילים, החרוז והמשקל יאמרו את מה שהתכוון.

ספרו נקרא ״והילד הזה הוא אני״, בו׳ החיבור, כאילו הוא מצטרף לשיחה שכבר החלה ומזמין אותנו להמשיך אותה. ואני רוצה להמשיך ולומר: ותודה, יודה, שכתבת את מי שהיינו.

סל תרבות עם יהודה אטלס