„רגע־רגע, שעה־שעה”. כך מתאר אילן דיקשטיין את המקום שתופס בנו, סגן עברי דיקשטיין ז”ל, בחיי המשפחה מאז נפל בקרב בדרום לבנון. הגעגוע אינו שמור ליום זיכרון או לאזכרה. הוא נמצא שם כל הזמן – בכאב, בדמעות וגם בניסיון לחיות באופן שיהיה ראוי לחיים שעברי חי.
ביום הזיכרון הממלכתי לאירועי המלחמה, דיקשטיין מביט על האבל הפרטי כחלק מפצע לאומי רחב הרבה יותר.
„אנחנו נמצאים בחוויה לאומית מאוד מאוד עמוקה, בצריבה מאוד מאוד קשה”, הוא אומר. אבל לצד הכאב הוא מבקש לראות גם אפשרות אחרת: „היא עשויה להיות גם מאוד מאוד מחברת, ובעזרת השם גם מאוד מאוד מצמיחה. אין לנו ברירה אחרת”.
את המילים האלה הוא אינו אומר מבחוץ. השכול, שאותו הכיר במשך השנים במסגרת עיסוקו בצבא ובביטחון, הפך לחלק מחייו שלו.
זמן קצר לאחר שעברי נהרג, ניגש אליו במהלך השבעה אחד מחבריו של בנו ושאל את השאלה שאין לה תשובה פשוטה: איך אפשר להתמודד עם דבר כזה? דיקשטיין השיב לו מתוך הסיפור הרחב של העם שאליו שניהם שייכים.
„אמרתי לו שלצערי עם ישראל לא חדש בתחום”, הוא מספר. „זה קרה בהרבה מאוד שנים. לצערנו חווינו את זה עכשיו בצורה מאוד מאוד עוצמתית. אבל עם ישראל חפץ חיים, וגם עם זה הוא יקום”. אלא שהיכרות מוקדמת עם השכול אינה דומה לרגע שבו הוא נכנס הביתה. „כשאתה חווה את זה באופן אישי, כמשפחה, כילדים, הכאב האישי שלך – אתה חווה את זה בכל רמ”ח איבריך ושס”ה גידיך”, הוא אומר.
דיקשטיין, שהיה בעצמו מפקד והוביל חיילים לקרב, מדבר על תחושת אחריות שאינה מסתיימת גם כשהכאב הופך לאישי. אותה אחריות מקבלת כעת צורה אחרת: השאלה כיצד ממשיכים לחיות באופן שיהיה ראוי לזכרו של עברי.
„הזיכרון הוא רגע־רגע, שעה־שעה. מלווה אותנו. גם מכאיב, גם מתגעגעים, גם בוכים”, הוא אומר. „ובעיקר משתדלים להיות ראויים לזכרו, לצוואתו, לצוואת חייו – של עוצמה, של גבורה ובעיקר הרבה מאוד אחדות”.
דווקא המילה האחרונה – אחדות – מחזירה את דיקשטיין אל מכתב שכתב בנו הרבה לפני שנפל.
עברי היה אז חייל צעיר. בישראל התחוללה המחלוקת החריפה סביב הרפורמה המשפטית, הרחובות התמלאו בהפגנות והוויכוח הציבורי חדר כמעט לכל מקום. גם הוא, כחייל, פגש את הקרע. התחושות שליוו אותו באותה תקופה הביאו אותו לכתוב למשפחתו מכתב. היום, אחרי נפילתו, המילים שכתב מקבלות עבורם משמעות אחרת.
„אחים רבים”, כתב עברי. מבחינתו, עצם המחלוקת לא הייתה הבעיה. „מותר להם לריב, מותר להם לא להסכים, מותר להם לא לוותר על עמדתם”, מצטט אביו את הדברים שכתב. „אבל אחרי זה גם לזכור ולהתחבק, ולזכור שאין לנו מדינה אחרת”.
זהו המסר שאילן דיקשטיין מבקש לקחת מבנו אל תוך המציאות הישראלית שאחרי המלחמה. לא דרישה למחוק את המחלוקות ולא ציפייה שאנשים יוותרו על אמונתם, אלא תזכורת למה שנמצא מתחת לוויכוח.
גם מרים, אלמנתו של עברי, ממשיכה לשאת את זכרו בחייה. עבור משפחת דיקשטיין היא אינה רק כלתו של אילן. „מרים היא כבת לנו לכל דבר ועניין”, הוא אומר בחום, ומוסיף בחיוך כי יש מבנותיו שאומרות שהיא אפילו „הבת המועדפת”.
דיקשטיין מספר על הגאווה בדרך שבה היא ממשיכה לשאת את זכרו של עברי. „היא נושאת בגאון, בחייה ובאופן פועלה, את זכרו של עברי בצורה בעיניי הכי מכובדת ומכבדת”. אבל כשהוא מספר לבני נוער על בנו, דיקשטיין משתדל שלא להשאיר את הסיפור רק בגבולותיה של דמות אחת.
עברי, מבחינתו, הוא חלק מדור שלם. „כשאני מדבר עם נוער על עברי, צריך לזכור שהוא ביטוי לדור מדהים שיש לנו”, הוא אומר. „אלה שנפלו, אנחנו מעלים אותם על נס, בצדק, אבל הם ביטוי קצה של דור מדהים שגדל פה במדינת ישראל”.
שלוש שנות מלחמה הותירו משפחות רבות עם כיסאות ריקים, געגוע שאינו פוסק ומילים אחרונות שקיבלו לפתע משקל של צוואה. אצל משפחת דיקשטיין, בין המילים האלה נמצאת בקשה פשוטה שעברי כתב עוד כשהיה חייל צעיר: אפשר להתווכח, אפשר לעמוד על העקרונות – אבל בסוף צריך לזכור שאנחנו אחים.
ואביו, גם מתוך הכאב, מבקש להביט בדור של בנו ולראות בו את העתיד. „הוא העתיד שלנו”, אומר דיקשטיין. „אם נסתכל להם לעומק ולא נתבלבל מדברים חיצוניים, נבין לאן מדינת ישראל צועדת – רק למקומות יותר טובים, גם אם בדרך יהיה קשה”.
