בדמיון, האלימות של הטבע תמיד נבלמת סנטימטר לפני בהונות הרגליים. הצונאמי יגיע רק עד סף הדלת, הקרקע במקסימום תגהק עד שהרעידה תגיע לעיר. בצורת ומגפות יימשכו עד שתיגמר הפסטה במזווה. אם כבר, אנשים נמשכים למהיר, לרועש, לאפל, רודפים אחרי שיטפונות והוריקנים. מיסטית או פנטסטית – כוחו האדיר של הטבע נתפש כדבר מוגבל, כפוף לחוקי לי זה לא יקרה. ההפך הגמור מהאופן שבו אנחנו תופשים אלימות אנושית, גם כשמדובר בסך הכול בתקרית קטנה.

ישבנו ליד החלון, בחיים הקודמים של הבניין זו הייתה מרפסת, ופתרנו הגדרות חסרות בתשחץ. אוקטובר דחף בכיווננו ענן מצנן, השקיט טרטורי מזגנים. „אחרי החגים” הסתובב והחזיר הכל למקומו. את הילדים לבית הספר. אם לא השקט הזה, והחלון הפתוח, אולי לא היינו שמים לב לטון – בהתחלה מתגלגל כמו סלע רחוק. היינו מרוכזים בניחוש אם זה „כספית” או „כספים”, אופקי, צד שמאל.

זה היה יום ראשון, השבוע הקודם נגמר לא כל כך טוב. רבנו את הריב הקדמון שלנו, כנראה הריב היחיד, שאחריו אני מיד חוזרת להיות ילדה על גרם המדרגות שצמוד למטוס, מחזיקה דגל ישראל קטן. היה לי הדחף לגרור את הריב אל השבוע החדש, אבל בסופו של דבר שנינו הנחנו לזה. אותו ריב, אותו נחש באותו גן עדן. נהרוג אותו והוא יחזור אחר כך, מחופש לוויכוח חדש. ראש לראש התפייסנו דרך תשחץ, כל הגדרה פתורה, מחילה.

עוד לא ממש הבנו את המילים כששמענו מלמטה את הקול הולך ומתגבר בקצב תופי, מלחיץ. גבר על אופניים חשמליים עמד מול חלון הרכב, איים על האישה שבתוכו וקילל אותה. „אם עוד פעם אחת את תחסמי את המעבר חצייה…” וההמשך היה מילים כבדות וקשות, מהממות. ספרתי, הכוונה – אחר כך. חזרתי על המשפט ומדדתי עם סטופר. חזרתי על זה שוב. 13 שניות, זה הזמן שהאירוע הזה נמשך. 13 שניות שהרימו את הבוקר הזה כמו שמרימים חפץ לנקות תחתיו, ומחזירים באדישות וברישול בזווית חדשה. הכל היה אחר בשתי מעלות.

דימוי והנפשה: מאשה צור-גלוזמן

השכן הצרפתי בדיוק היה למטה. להתעמת עם הגבר האלים – חבוש קסדה של אופנוע שטח – הוא לא היה יכול. לכאורה גם סיבה לא הייתה. במקום זאת ובלי לחשוב יותר מדי שלף את הנשק האזרחי והרים אותו מול העבריין, שהתעצבן ונתן לו מכה, הפיל את הטלפון על הכביש. אז התחלנו לצעוק מהחלון, לעזור לגרש אותו משם. הוא לחץ על הכפתורים שלו, האיץ ונסע, וקילל ונסע, ורק כשיצא משדה הראייה שמענו אותה בוכה. כמו כלי שנשבר. הבכי שלה עבר את סף החלון, הגיע ללבנו. נשאר איתנו גם למחרת.

וזהו. כספית או כספים, אם אלה החיים כאן, למי אכפת. לא יכולנו יותר לעסוק בשלנו, לא להטליא את השבוע הקודם לחדש, בטח שלא להמשיך לקשקש בעיתון. „היא בטח חתכה אותו בטעות, וכשסימן לה פתחה את החלון כדי לסדר את העניינים, מסכנה”, „היא בטח כועסת על עצמה שלא סגרה עליו את החלון והמשיכה לנסוע”. דיברנו אותה כאילו זה קרה לנו, והיינו מזועזעים ומושפלים איתה.

יפתח התחיל להתארגן למשרד. איפה הטלפון, איפה המפתחות, ונזכר בחבר שלו שגר בקומה הראשונה והחזיק ליד הדלת מחבט בייסבול. „לנו אין שום דבר בבית להגנה עצמית”. התארגנתי לפגישה שהייתה חשובה לי. חבל, לא רציתי לצאת אליה מעורערת. וגם שאריות של הריב השתחררו איכשהו, דיברו קצת שטויות.

אחר הצהריים נוספו לתמונה צבעים. הלכתי לאסוף חבילה שהזמנו, אוהל משפחתי. ידעתי שזה הולך להיות גדול, לא שיערתי לעצמי עד כמה. הקרטון תפס את כל המקום על האופניים, ממושב הילדים ועד הכידון. כך צעדתי כמה רחובות, ביד אחת מאזנת את כל הקרקס הזה, ביד שנייה מאבטחת את האוהל. לבראד פיט יש עכשיו סרט הרפתקאות, עלילות בראד בטבע עם כלב. זו הייתה ההרפתקה האורבנית שלי. אישה בעיר עם קרטון. אישה חזקה, יש אומרים. אישה רוסייה חזקה עם קרטון.

שתי נשים כפופות, מבוגרות, שאלו אם אני צריכה עזרה. מוכר בדוכן מיצים נעץ בי מבט ואיחל לי יום טוב. נעצרתי מול הבניין, המחשבה על מדרגות גמרה אותי. ובדיוק אז עבר בחור צעיר וחתיך בהליכה משוחררת, נעימה לעין. עוד לא סיימתי את המשפט וכבר החבילה הייתה לו על הכתפיים. הוא עזר והלך, בקלילות כזאת, כאילו רפרף בכנפיו, מפרפר את העזרה שלו עליי, ואז נופף והלך בלי להשאיר אותי בחוב לשלם בעוד מחמאות ושיחה.

דימוי והנפשה: מאשה צור-גלוזמן

שום דבר לא תוקן. לא נעלם ולא נרפא. החברה הישראלית לא נהייתה צודקת, תרבות של סכסוך ואלימות לא נפתרה. אבל די היה בקצת טוב חסר תכלית, באדיבות הפזיזה, כדי להסיח את הדעת ולתת תחושה שאפשר לשאת את החיים. הר געש אנחנו לא מבינים, גם לא אש או מים. אולי בגלל זה אנחנו בולמים אותם בדמיון. אבל בכל הנוגע לרוח האנושית, לכל אדם יש גישה לדבר. ואת אלה שאנחנו לא מצליחים להבין, מתוך שאיפה לבלום אותם – להם נקרא חיות. בפשטות, הם לא בני אדם. הרע כבד יותר. הוא נדבק, ממשיך להרעיש גם אחרי שנגמר, יודע להדיר שינה. לטוב, לעומת זאת, לפעמים מספיק רגע קטן כדי להחזיר משהו למקום.

ולאותה אחת במכונית: אם יוצא שהמילים האלה מגיעות אלייך, מחלות רציניות מאוד איחלנו לבחור הזה, ויחד עם השכן היינו איתך. היי בטוב.