אתמול לפנות בוקר ליווה הציבור החרדי כולו בליבו את הילד אליהו עזריאל ז”ל מפיצוץ של בקבוק או חפץ דומה בשריפת מיחזורית בקבוקים. לא היכרנו אותו ואת משפחתו אך כל אחד מאיתנו נזכר באסון דומה או כמעט אסון שקרה בקירבתו (אצלי ספציפית זה היה לפני שנים רבות כשילדים ניסו לראות מה יקרה אם יכניסו כמה מכלי ספריי לתוך שריפת החמץ – ויהי המקום לחרדת אלוקים).
התרגלנו שאנו מלווים מתים וסועדים פצועים ונכים שנותרו עם פגיעות קשות בעקבות אירועים דומים. אנו סובלים מדוחות חניה דרקוניים בערים החרדיות, מהפסקות חשמל נרחבות באזורים חרדיים, ומעוד ועוד אי־נעימויות, בלשון המעטה, שהפכו לחלק משגרת חיינו.
אנו מאשימים את השלטונות החילוניים בכל האסונות הללו ובד”כ גם די בצדק כי יש להם חלק בכך – כמו במירון למשל. אך מה נאמר בערים חרדיות לחלוטין ובאירועים פנימיים ללא כל מגע יד חיצונית?
הבעיה היא בתפיסה.
במשך שנים טיפחנו תפיסה אנטי־ממסדית, שלפיה ראש עיר שמקפיד על חוקי הבנייה הוא רשע, ואילו ראש עיר שמעלים עין מבנייה פראית הוא צדיק והוא צריך להישאר לעולמי עד. מדרכה היא לא מקום בטוח להולכי רגל אלא חניון פרטי לבעלי תו נכה שהושג בקומבינה. וכן הלאה.
אותה תפיסה באה לידי ביטוי גם ביחס לחוקי הבטיחות ולכללים שנועדו להגן על חיי אדם. אדם שיעז להעיר לילדים המשחקים באש בשכונותינו עלול לספוג צעקות בוז, ואולי אפילו אבנים – גם אם מדובר באיש שיבה, הדור פנים.
גם ההפגנות המוצדקות ביותר שלנו יוצאות משליטה כשאנו שותקים מול דירדור של פחי אשפה בוערים אל הכביש ופגיעה ברכוש של אנשים שהם בכלל מהצד שלנו. אי אפשר גם להעיר מבלי להחשב כחרד”ק.
חכמה בגויים תאמין – רודולף ג’וליאני, שהפך את ניו יורק מבירת הפשיעה העולמית לבירת הסחר הבטוח סיכם את משנתו במשפט אחד: אירועים חמורים מתחילים באירועים זניחים. וזה בדיוק העניין: הדברים הקטנים הללו מביאים לאסונות הגדולים, כל עוד נמשיך לראות בכל דרישה לציות לחוק רדיפה, בכל אכיפה התנכלות ובכל מגבלה פגיעה בחירותנו, נמשיך לשלם את המחיר.
כל עוד לא נפנים את העיקרון הפשוט הזה, נמשיך להאשים את כולם – את המדינה, את העירייה, את המשטרה ואת הרשויות – אבל נתקשה להביט גם במראה.
ויפה שעה אחת כדי שלא נמשיך לאכול את פירות ההפקרות, לעיתים במחיר הנורא מכל.
