הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ההסדר ירוחם, מבקש בספרו החדש „שערים למשנתו של הרב אשכנזי (מניטו)” להנגיש את עולמו הרוחני העשיר של אחד ההוגים היהודיים הבולטים בדור האחרון.
מהייעוד המוסרי של האדם ועד משמעות ההיסטוריה היהודית, הוא פורש שיטה מקיפה ומסודרת, ומזמין את הלומדים להיכנס בשעריה. בהקדמה לספרו הוא מספר על הדרך הארוכה להוצאתו לאור ועל הבשורה הטמונה בתורת מניטו.
„הספר שלפניכם הוא שער להגותו של הרב יהודא ליאון אשכנזי המכונה ‘מניטו’ (תרפ”ב-תשנ”ז, 1922-1996), מהמיוחדים והמעמיקים שבתלמידי החכמים ואנשי הרוח שבדור האחרון”, כך פותח הרב אוריאל עיטם את ההקדמה לספרו החדש, היוצא לאור בהוצאת מגיד.
על דמותו הייחודית של מניטו כותב הרב עיטם: „הרב אשכנזי עבר בחייו בתוך שלוש התרבויות המרכזיות שהעולם היהודי היה מצוי בהן במאה השנים האחרונות: הספרדית (באלג’יר), המערבית (בצרפת), והישראלית-ציונית. השורשים התורניים המעמיקים והרקע התרבותי הרחב אפשרו לו להיות בעמדה רחבת אופקים, בעלת תודעה היסטורית וזהותית עמוקה, ולהצליח לדבר מתוך עמקות תורנית ורוחנית, אל המקום הממשי שבו נמצאו שומעיו”.
את ייחודה של תורת מניטו מתאר הרב עיטם במילים הבאות: „תורת הרב אשכנזי יונקת ממכלול המסורות הרוחניות היהודיות. הפשט וחז”ל, חכמי הנגלה וחכמי הסוד, החסידות והראי”ה, ועוד. אולם, אין זו יניקה שמלקטת ובונה פסיפס עשיר של רעיונות שונים ומגוונים. הרב מציג לפנינו בניין רעיוני מאורגן ושיטתי במידה יוצאת דופן”.
אחד האתגרים המרכזיים בהנחלת תורתו של מניטו נובע דווקא מאופן מסירתה. „הרב אשכנזי כמעט ולא כתב ספרים. את רוב תורתו הוא לימד לאורך עשרות שנים לקהלים מגוונים ושונים. תורתו נשארה בעיקרה כתורה שבעל פה. ההשפעה העצומה שהייתה לו ולתורתו על תלמידיו נעצרה בשל כך בגבולות קהל שומעיו, וכמעט שלא הקרינה הלאה אל יושבי בתי מדרש נוספים או לקהל הישראלי הרחב”.
לאחר פטירתו החלה מלאכת שימור רחבת היקף. „זה כעשרים שנה עמלים במסירות תלמידיו ותלמידי תלמידיו להעלות את הקלטות שיעוריו אל הרשת, ובעיקר לצקת את תורתו שבעל פה אל הכתב והספר, וקרוב לעשרים ספרים שרובם ערוכים משיעוריו שבעל פה כבר יצאו לאור”.
אלא שהעושר הגדול יצר גם קושי ללומדים החדשים. „לומד שחפץ להתוודע לתורת הרב אשכנזי ובוחר ללמוד את אחד מספריו, מוצא את עצמו נכנס מאמצעה של השיטה הרחבה, בלי שיש בידו את הפרספקטיבה הכללית יותר שבתוכה משתבץ הנושא של הספר”.
מכאן צמח הצורך בספר החדש: „דווקא פרי מבורך זה של ספרים שיצאו ויוצאים לאור משיעוריו, מעמיד את החפץ ללמוד את משנתו בפני ים שמרחביו גדולים מאוד אך קשה למצוא מהיכן לפסוע אל תוכו, ויש צורך דחוף במבוא שיטתי תמציתי ובהיר שיפתח לפני החפצים בכך את עיקרי משנתו בצורה מקיפה ומובנית”.
על מלאכת עריכת הספר מספר הרב עיטם: „לצורך כתיבתו נבחרו הנושאים היסודיים של משנת הרב אשכנזי, אותרו המקומות המרכזיים שבהם הם נידונו בכתביו, ופרטיהם השלימו זה את זה ונשזרו זה בזה למארג אחד. במקרים רבים התברר שדברי התורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ורק מאיסוף הדברים משיעורים שונים נחשפה התמונה המלאה יותר”.
הספר מחולק לשלושה שערים: יסודות השיטה, הערכים הרוחניים והמהלך ההיסטורי. בשער הראשון ניצבת שאלת הייעוד המוסרי. „נלמד כיצד הייעוד המוסרי הוא אבן היסוד של התורה, שמקורו לא רק במעמד הר סיני במצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות, ואף לא רק בעולמם של האבות, במידת החסד של אברהם, אלא הוא עומד ביסוד מחשבת הבורא ומעשה הבריאה עצמו, וההיסטוריה כולה נועדה להביא צעד אחר צעד למימושו השלם על ידי האדם”.
בהמשך נידונה הבחירה החופשית, ולצדה שיטת הפרשנות הייחודית של מניטו, המכונה „שיטת החלופות” או „שיטת הקריאה לכתחילה ובדיעבד”.
בשער השני עוסק הספר במוסר ובקדושה, בתורה ובמצוות, בחטא ובתשובה. הרב עיטם מדגיש כי „העמדת היסוד המוסרי בתשתית התפיסה הרוחנית לא באה לצמצם את התורה רק לממד של בין אדם לחברו”, אלא „היא מרחיבה ומעמיקה את הבנת היסוד המוסרי ומלמדת איך הוא עומד בבסיס המצוות כולן”.
בשער השלישי נפרשת משמעותה הרוחנית של ההיסטוריה: „ההיסטוריה מתגלה כזירה הממשית שבה צומחים ומתיישמים ערכי הרוח של עם ישראל, שנועדו להורות דרך לאנושות בכללה וליטול חלק בהובלתה לגאולתה ולייעדה”.
שורשי הספר נטועים בבית המדרש בירוחם. „ראשיתם של פרקי ספר זה בשנת תשע”ו, בסדרת שיעורים שניתנה לתלמידיי בישיבת ההסדר ירוחם, ולקהל הרחב ברשת. לשם כך למדתי את משנתו של הרב אשכנזי מתוך עיון מקיף במרחבי ספריו, תוך חתירה להבנת השיטה שבהם, ולאחר מכן מתוך שיחות עם תלמידיו, ובראשם ר’ חיים רוטנברג, המוציא לאור של רוב ספריו”.
בהקדמתו מודה הרב עיטם לשותפים הרבים במלאכה, ובמיוחד לתלמידו חיים אקשטיין, שעיבד את השיעורים הראשונים לכתב. הוא מציין גם את תמיכתם של שמואל ורחל גרוסמן, שבזכותם יוצא הספר לעילוי נשמת בניהם אבינעם ובן־ציון זיכרונם לברכה.
לקראת סיום הוא מקדיש את הספר לזכר אביו, רבי אברהם יעקב בן שמואל יהודה ציפסר, שהלך לעולמו השנה: „כאברהם אבינו בעינו הטובה, יחד עם אמי מורתי יהודית תיבדל לחיים ארוכים, הכניסוני אל התורה ואל האמונה”.
את ההקדמה חותמת תפילה שהיא גם הצהרת כוונות להמשך: „עם סיום מלאכת הספר ‘שערים למשנתו של הרב אשכנזי (מניטו)’ אשא תפילה, כי יעזרני ה’ להוסיף ולפתוח שערים למשנתם הרוחנית של גדולי חכמי ישראל, להיכנס בהיכלי תורותיהם ולשתות בצמא את דבריהם”.
