1.
בורג חסר חשיבות: בפוליטיקה לא צריך תוכן, צריך רק טיימינג
לפני שנים לא רבות, בטרם פרץ לחיינו כרטיס הרב קו הדיגיטלי והקר, התגלתה לנו ההמצאה שהיתה אז חדשנית ופורצת דרך: בתחילתו של כל חודש לועזי, היינו רוכשים אצל נהג האוטובוס כרטיס קטן מקרטון, שהעניק לנו את הזכות המופלאה לנסוע ללא הגבלה במשך חודש שלם.
כרטיס ה”חופשי חודשי” הישן והטוב של האוטובוסים היה עשוי קרטון דק ופשוט. במהלך אותו החודש, בעליו שמר עליו מכל משמר – ישר, מגוהץ, ללא קמט וללא רבב של לכלוך. הוא נשמר בארנק כנכס יקר ערך. אך ברגע שהסתיים החודש והתחלף התאריך – הנייר הזה כבר לא היה שווה מאומה. הוא הפך ברגע אחד לפיסת נייר אומללה וחסרת כל ערך, אפילו אם המראה החיצוני נשאר שלם, נקי ומבריק כפי שהיה ביומו הראשון.
אם אדם זר היה נקלע למדינת ישראל בשבועיים האחרונים ופותח את מהדורות החדשות, הוא היה משוכנע מעל לכל ספק שמנהיגי המעצמה הבלתי מעורערים, האנשים שבידיהם מופקדים גורלות המדינה, הם עופר וינטר, בני גנץ ושאר המועמדים החדשים. העיסוק המופרז באנשים הללו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות יצר אשליה אופטית מרהיבה. הוא יצר את התחושה כאילו הפוליטיקה הישראלית כולה בנויה, פועלת וסובבת אך ורק סביב צירם של האישים הללו. לרגע היה נדמה שמדובר במנהיגי ענק, אשר מן הסתם כוחם הפוליטי עצום, חשיבותם הציבורית רבה, ועל פיהם יישק דבר – עליהם יקום ויפול גורל המערכת כולה. ועל האבסורד הזה בדיוק היו נוהגות הסבתות הירושלמיות החכמות לומר את האמרה המפורסמת: כשאדם קטן עושה צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת.
מדהים היה לראות כיצד ברגעים המכריעים הללו, ממש בימים האחרונים שלפני מערכת בחירות גורלית, מערכת בחירות שכולם, מימין ומשמאל, מודים ומבינים שהיא אחת מהחשובות, הרגישות והמכריעות ביותר שהיו אי פעם בתולדות מדינת ישראל, המיקוד הציבורי מוסט לחלוטין וכולם עסוקים באובססיביות בכמה אנשים זוטרים וחסרי חשיבות פוליטית ממשית, אנשים שערכם הפוליטי הריאלי קטן יותר מאותו כרטיס חופשי חודשי שעבר זמנו.
אז איך בכל זאת זה קורה? התשובה נעוצה בכך שהאנשים הללו הצליחו – במכוון או שלא במכוון – להיות נוכחים בנקודה הנכונה וברגע הנכון.
חלק מאיתנו עוד זוכרים היטב, וחלק מאיתנו פשוט לא מסוגלים לשכוח, איך לפני שנים ממש לא רבות קם אחד ממשרדי הפרסום הגדולים במדינה, ושיבט עבורנו מוטציה פוליטית חדשה, המצאה מהונדסת לחלוטין במעבדות השיווק, ששמה בני גנץ. הייאוש העמוק ששרר אז בגוש השמאל-מרכז, יחד עם חוסר היכולת הכרוני למצוא מענה שיוכל להתמודד מול נתניהו, גרמו לכך שאנשי פרסום מיומנים החליטו לייצר מועמד מאפס. הם בנו אותו בדיוק באותו האופן שבו הם בונים מותג חדש של אבקת כביסה על המדף בסופרמרקט, או קמפיין שיווקי לממרח חומוס.
כולנו זוכרים את הרגעים המביכים הללו שבהם, לאחר חודשים ארוכים של שתיקה מסתורית ומסקרנת פתח המועמד את פיו. ברגע שהחל לדבר ישירות מול המצלמות, כולנו הבנו סוף סוף מדוע אנשי היח”צ שלו העדיפו שישתוק. הוא החל לגמגם, לאבד את המילים ולהפגין חוסר ביטחון משווע. ובכל זאת, למרות המגרעות הבולטות, כל המשאבים הכלכליים, התקשורתיים והפוליטיים של הגוש הוטלו מאחוריו בעוצמה, רק כדי שימלא את התפקיד המכני שלשמו הוא נוצר, כלומר להיות הנתניהו החדש של השמאל.
זמן קצר לאחר מכן, הבדיחה הזו יצאה לחלוטין משליטה. כשגנץ לא סיפק את הסחורה המובטחת ולא הצליח להביא את המהפך המיוחל, הוא עשה סיבוב פרסה והצטרף לממשלת נתניהו. מאז אותו מהלך, גנץ נאלץ לצעוד לבד. החיידק הפוליטי כבר דבק בו, אז הוא ניסה להמשיך ולמשוך כמה שאפשר, נאבק על הישרדותו, עד שהשבוע המותג השיווקי הזה הגיע סוף סוף לסוף דרכו הבלתי נמנעת. המוצר הפוליטי שנקרא בני גנץ פרש מהחיים הפוליטיים בקול ענות חלושה, כמעט ללא התייחסות ציבורית רצינית, וגם זה קרה רק לאחר לחץ כבד, אגרסיבי ובלתי פוסק שהופעל עליו מאחורי הקלעים מצד אותם אנשים ואותם כוחות שבעבר המציאו אותו והריצו אותו קדימה.
כך יצא שגם ההד התקשורתי העצום שהיה סביב הסיפור הזה, תחילה בלחצים המאסיביים עליו לפרוש, ולאחר מכן בסיקור של תהליך הפרישה עצמו, עסק באדם שבכלל לא עבר את אחוז החסימה בסקרים. כל חשיבותו המדומה, כל הדרמה סביבו, נבעה אך ורק מהרצון האסטרטגי לא לשרוף קולות יקרים לגוש השמאל. בורג קטן במערכת, ולא מעבר לכך.
מהצד השני של המתרס, באגף הימני של המפה, אנו עדים לסיפורם של עופר וינטר ושל שאר המועמדים החדשים. באורח פלא, האנשים הללו הפכו בשבועות האחרונים לדמויות המשמעותיות והמדוברות ביותר בגוש הימין. מצד אחד, כוחם הולך וצונח לתהומות שמתחת אחוז החסימה, ומצד שני הם נתפסים כחשובים וקריטיים מספיק בעיני מנהיגי הימין, שמשקיעים מאמצים עילאיים, לחצים פומביים וחשאיים כדי לאלץ אותם לפרוש מהמרוץ ולא לבזבז קולות ימין יקרים בקלפי.
התופעה הזו מדהימה שבעתיים כשנזכרים ברקע של עופר וינטר. מתחילת דרכו הציבורית, וכמעט עד עצם היום הזה, הוא נחשב לתקווה הגדולה והמבטיחה ביותר של אנשי הימין האידיאולוגי בישראל. הוא הצטייר בעיניהם כמנהיג ללא חת, כאיש צבא קשוח וחזק, כביטחוניסט מוערך שאינו מתפשר – לא על ביטחון מדינת ישראל מול האויב, ולא על מסורת ישראל וערכי היהדות כפי שהוא רואה אותם בעיניו. בציבור הדתי והימני ראו בו את דור העתיד שיכול בבוא היום להחליף אפילו את נתניהו עצמו בהנהגת המחנה. אך באורח פלא, כיום נתניהו ומכונת התעמולה שלו הצליחו, בתמרון פוליטי מבריק וציני, ליצור לו תדמית ציבורית של איש שמאל, או לפחות של מי שמשרת את השמאל.
כך, בסופו של יום, אנו מגלים שכל כוחם ותהילתם הזמנית של האנשים האלה – גנץ, וינטר, ואחרים, אינם נובעים מתמיכה ציבורית רחבה, מחזון גדול או מכוח פוליטי ממשי שהם מייצגים. כוחם נובע אך ורק מההבנה הצינית שלהם, או של המפעילים שלהם, שהם פשוט נמצאים בטיימינג הנכון ובנקודה המדויקת על לוח השחמט הפוליטי. ברגע שיחלוף הטיימינג הזה, וברגע שתזוז הנקודה האינטרסנטית של המפלגות הגדולות, הדמויות הללו יחזרו מיד להיות כלום ושום דבר בזירה הציבורית, בדיוק כפי שהם באמת ללא נפח התקשורת המלאכותי.
מקרים דומים ואבסורדיים כאלה אינם מתרחשים רק מחוץ למפלגות, אלא גם עמוק בתוכן. גם בתוך המפלגות הגדולות, הוותיקות והממוסדות ביותר, ראינו במערכות הבחירות הקודמות וגם במערכת הנוכחית שורה ארוכה של שריונים, הבטחות ומינויים תמוהים של אישים שונים. המינויים הללו לא נעשו בשל כישוריהם, תרומתם או חוכמתם של אותם אנשים, אלא אך ורק משום שהם הצליחו, במזל או בעורמה, להיות במקום הנכון וברגע הנכון. זמן קצר לאחר מכן, הם התגלו כחסרי תועלת, כריקים מתוכן, ולעיתים אף כמזיקים של ממש לאינטרס הציבורי ולמפלגה שבה הם חברים.
המסקנה העגומה העולה מכך היא שהחוכמה היחידה כמעט בפוליטיקה המודרנית אינה מנהיגות או חזון, אלא פשוט היכולת לזהות טיימינג, לזהות נקודת חולשה, או פשוט להיקלע בלי כוונה לסיטואציה שבה המערכת צריכה אותך ככלי משחק, ובעיקר כדי להבטיח שמישהו אחר, שהמנהיגים אינם חפצים ביקרו, לא יישב במשבצת הזו.
כשאדם קטן עושה צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת. וכשאנשים כל כך קטנים, זוטרים וחסרי חשיבות תופסים בשבוע כזה קריטי את מלוא תשומת הלב הציבורית, את הכותרות הראשיות ואת ראש המהדורות, זו כבר לא סתם פוליטיקה עצובה, אלא מדובר בטרגדיה לאומית של ממש. הם הפכו, ביודעין או שלא ביודעין, לכלי משחק עלוב בידיהם של פוליטיקאים ציניים ומתוחכמים, פוליטיקאים שעושים בהם שימוש זמני, חד-פעמי ומניפולטיבי, שבסופו של דבר לא יביא שום תועלת אמיתית למדינת ישראל, ולא יחזיק מעמד לאורך זמן. בדיוק כמו אותו כרטיס קרטון ישן של חופשי-חודשי, שמחר בבוקר ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
2.
השתמש וזרוק: רעיון האחדות שירסק את תקוות הגושים
כדי להבין עד כמה המהלך הפוליטי הנוכחי הוא ציני ומרושע, כדאי לזכור את העובדה העצובה מכולן: אותם אנשים שנחשבים בעינינו כיום לאנשי מפתח קריטיים, שהמערכת כולה סובבת סביבם, נמצאים שם אך ורק לצרכי קמפיין קצר מועד שצפוי להסתיים מהר מאוד.
עופר וינטר, בני גנץ ודומיהם תופסים נפח עצום בשיח הציבורי רק בגלל החשש הריאלי מהקולות שהם עלולים לשרוף לגוש. כל העיסוק בהם ממוסגר אך ורק במונחים של הגושים, בעוד שכולנו מבינים היטב כי ביום שאחרי הבחירות, כל המושג הזה שנקרא גושים צפוי להיעלם מן העולם.
אמנם קשה מאוד לחזות במדויק מה יקרה לאחר סגירת הקלפיות, כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה. אבל בין אם ניקלע לסיבוב בחירות שני ובין אם יימצא הסדר כלשהו, ככל שניתן לנתח את המפה הפוליטית בנקודת הזמן הזו, קשה מאוד לראות איך אחד הגושים הנוכחיים מצליח להקים ממשלה הומוגנית. ועוד יותר קשה לראות את בנימין נתניהו מקים שוב ממשלה עם אותן מפלגות שמרכיבות כיום את הגוש שלו. ההרפתקה של ממשלת ימינעלמלא כבר התרחשה פעם אחת, ועבור נתניהו מדובר בפעם אחת יותר מדי.
כולנו עדיין זוכרים כמה זמן ממושך לקח לו להקים את אותה ממשלה טבעית, כמעט חודשיים שלמים שבהם הוא מרח את המדינה ועיכב את המערכת כולה, רק בניסיון נואש להכניס פנימה כוחות מהגוש השני. הוא הבין אז את מה שאנו רואים בבירור היום: ממשלת ימינעלמלא יכולה להוות אסון, הן עבור הציבור והן עבור המפלגות השותפות בה. המפלגות החרדיות, למשל, חוו בקדנציה הזו את אחת התקופות הקשות והמורכבות ביותר שלהן מאז קום המדינה. ולא, לא צריך להאשים בכל דבר את היועצת המשפטית לממשלה או את מערכת המשפט. למרות אשמתן הברורה, יש דברים שהימין יודע להזיק בהם לעצמו, גם בלי להזדקק לחסדי בג”ץ.
נתניהו, במהותו, חושב במושגים של היסטוריון בן היסטוריון. היסטוריון מסתכל קדימה ואחורה, ורואה את המציאות בפריזמה רחבה מאוד. בעיני רוחו, נתניהו מבין היטב שהיום שבו יפרוש מהפוליטיקה אינו רחוק מדי. הוא שואף לרדת מהבמה הציבורית לקול מחיאות כפיים סוערות, ולהיזכר בדפי ההיסטוריה כשומר ביטחון ישראל. הוא רוצה להיות הצ’רצ’יל הישראלי. עיניו נשואות להסכמים בינלאומיים היסטוריים במזרח התיכון ולבלימת האיום האיראני. הדבר האחרון שהוא ירצה שיירשם על שמו בספרי ההיסטוריה הוא חוק שהתקשורת והציבור יכנו במשך שנים ארוכות קדימה כ”חוק ההשתמטות”.
ומשכך, קשה לראות מציאות כזו שנתניהו יקים שוב את אותה הממשלה בדיוק, ויקיים מרצונו את הדרישה הנחרצת שהציבו בפניו המפלגות החרדיות, להסדיר את מעמד לומדי התורה עוד לפני הקמת הממשלה. אם נתניהו יעשה דבר כזה, יקבר לנצח הסיכוי שלו לזכות בהכרה היסטורית ובמחיאות כפיים עם פרישתו. נתניהו חושב על מה שילמדו בבתי הספר בדור הבא, הוא רוצה שילמדו שהוא היה מנהיג דגול, ולא האיש שהעניק פטור גורף מחובת גיוס לחצי מהעם, או כל ניסוח אחר שיתהנדס לספרי הלימוד באופן מרושע.
מהצד השני, איזנקוט ישב השבוע באחד האולפנים והצהיר חגיגית: „אני לא יושב עם נתניהו, לא ברוטציה ולא בממשלה תחתיו. ואם אעשה זאת, תזכירו לי את ההקלטה הזו ותוך שעה אני מתפטר”. דווקא כשאיזנקוט משחרר הצהרה נחרצת שכזו, זוהי ההוכחה הטובה ביותר שזה בדיוק מה שעומד לקרות.
ולא, הוא לא יתפטר. מדוע? כי הוא יסביר לציבור שלו שזו הייתה הדרך היחידה לשמור על תיקי הביטחון והחוץ בידיים אחראיות, כדי שלא יופקרו בידי הליכוד. הוא יספר לעם שהוא נכנס לממשלה מתוך אחריות לאומית עליונה, כדי לקדם את גיוס החרדים ולמנוע את העברת חוק ההשתמטות. הציבור שלו יסלח לו על כך בקלות, ואפשר להאמין כמעט בוודאות שאותו אולפן שהנציח את ההבטחה הזו, לא יזכיר לו את ההקלטה ולא ידרוש את התפטרותו.
אי אפשר לקבוע בוודאות מה ילד יום, אבל ניתן להבין כבר עכשיו שהממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין מובהקת וגם לא ממשלת שמאל, אלא ממשלת אחדות רחבה כזו או אחרת.
עכשיו נבין טוב יותר, שמה שנתניהו עושה כרגע לעופר וינטר ולשאר המועמדים הקטנים, אותם הוא רודף ומפחיד בשם שמירת הגוש, אינו רק מהלך שקרי וצבוע, אלא רשעות. נתניהו עצמו יודע היטב שהוא זקוק לגוש הזה אך ורק בשביל לספור את הפתקים בקלפי, ורגע אחד לאחר מכן – הוא יזרוק את אותו הגוש אל מתחת גלגלי האוטובוס.
אנו לא באים להצדיק את ההחלטה של גנץ לפרוש, או את ההחלטה של וינטר ואחרים שלא לפרוש, אבל אפשר לפחות להבין שאולי יש כאן צד שני, אולי מישהו כאן כן כבר מבין שמשחק הגושים הוא שקר, שמי שהמציא את הגושים ומאיים בשם הגושים, מתכוון בעצמו להתנער מזה אחרי הבחירות.
3.
שקר הסקר: את הסקרים אסור לשתות, אבל היום כבר אי אפשר אפילו להריח
בכמה ממערכות הבחירות הקודמות, דיברו כולם על „יום הדין של הסוקרים”, כאשר הסקרים המוקדמים כמו גם המדגמים הראשונים אחרי סגירת הקלפיות, הציבו תמונת מצב הפוכה מזו שהתקבלה בתוצאות האמת.
באופן שיטתי, גם „יום הדין של הסוקרים” לא גרם למכוני הסקרים השונים בערוצים השונים לעשות חושבים ולהציג תמונת מצב מדויקת יותר, התופעה הזאת נמשכה והיא מתחזקת ביתר שאת בבחירות הללו.
בימים אלו, זמן קצר לפני פתיחת הקלפיות, סיכום קצר של הסקרים מעלה תמונת מצב לא מובנת בעליל, עם פער בלתי נתפס בין הסקרים השונים. הפער הגדול היותר מורגש סביב מפלגת הליכוד וגוש הימין. בעוד שבסקר של ערוץ 14 של שלמה פילבר הליכוד נוסקת ל-30 מנדטים ומביאה את גוש נתניהו לרוב יציב של 62 מנדטים, הרי שבסקרים של חדשות 12 וחדשות 13 המציאות הפוכה. בערוצים אלו הליכוד מגרדת את ה-19 מנדטים בלבד, ומפלגת ישר של גדי איזנקוט מובילה או שומרת על שוויון בצמרת, כאשר גוש נתניהו רחוק מהיעד ומקבל 49-51 מנדטים בלבד.
אפשר לנסות להסביר זאת באופן עריכת הסקרים, באופן הצגת השאלות ובכיסוי שונה של קהל יעד, אבל זו בדיוק הנקודה כאן. הסקרים הללו הפכו מתחזית למשאלת לב, כל כך שקוף לראות איך כל ערוץ מציג נתונים שאותם הוא רוצה להציג לקהל שלו, כדי להציג תמונת ניצחון לאיש שהוא חפץ ביקרו, מתוך תקווה שזה מה שיגרום לאנשים לרצות להיות חלק מהצד המנצח.
שמעון פרס אמר פעם שסקרים הם כמו בושם. אפשר להריח ולהנות מהם אבל אסור לשתות ולבלוע אותם. הפעם לסקרים יש ריח אחר, לא של בושם אלא של אינטרס, של רצון ליצור מציאות, ולזה אין ריח נעים בכלל.
הטור פורסם במוסף יתד השבוע מבית יתד נאמן, לתגובות: tiko@yated.net
