1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

„כילד, אני בפסטיבל שירי הילדים יחד עם ההורים שלי, מתרגש מהשירים ומהקסם שעל הבמה. כשאני חוזר הביתה, אני הופך את החדר שלי לבית פסטיבל שלם, שר, מדמיין וחולם שיום אחד גם אני אעמוד על הבמה הגדולה של פסטיבל שירי הילדים ואגשים את החלום שלי”.

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהוריך?

„את החריצות ואת הענווה, את ההבנה שלהיות בן אדם זה יותר חשוב מכישרון ומהישגים. עד היום זה הדבר הכי חשוב לי בחיים – להישאר עם הרגליים על הקרקע, לא להסתנוור ולהמשיך להיות בן אדם טוב. וכמובן, לקחתי גם את השיער השופע!”

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?

„אולי את היכולת לא לדאוג מכל דבר… אני חושב שאת זה אני עדיין לומד”.

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?

„אשתי, נועם. בסופו של דבר, ההישג הכי גדול שלי בחיים הוא המשפחה שבנינו יחד. נועם לימדה אותי להסתכל על החיים קצת אחרת, לעצור מדי פעם את המרוץ, לקחת נשימה ולהבין שלא הכל נמדד בעשייה, בהצלחות או במחיאות כפיים. היא לימדה אותי לצאת לחופשה בלי להרגיש שאני חייב להספיק משהו, ללכת לים, להרים את הראש לשמיים, להתבונן בכוכבים ופשוט להגיד תודה. בזכותה למדתי שגם ברגעים הכי פשוטים מסתתר כל היופי של החיים. בסוף, אחרי שהאורות על הבמה כבים והקהל הולך הביתה, מה שנשאר איתך באמת הוא האנשים שאתה אוהב והבית שבנית. ונועם היא האדם שמזכיר לי את זה בכל יום מחדש”.

5. מה היה הרגע שבו ידעת – זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?

„כשצפיתי בהצגה ‘קידוש’ בתיאטרון הקאמרי, שכתב וביים שמואל הספרי, בהשתתפות דב נבון ויוסי גרבר. ההורים שלי העניקו לי את הכרטיסים להצגה כמתנת יום הולדת לגיל 12. ההצגה היתה כל כך כואבת ומטלטלת, שלקראת סוף המערכה הראשונה פרצתי בבכי וביקשתי לצאת מהאולם. היה לי קשה וכואב כל כך. אבל החוויה הזאת נשארה איתי, וכעבור שבוע חזרתי לצפות בהצגה, והפעם עד הסוף. באותו רגע הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים: לגרום לאנשים לצחוק, לשמוח, להתרגש ולהרגיש. הבנתי שאני רוצה לגעת בקהל, לעורר בו רגשות ולהשאיר בו משהו שיישאר איתו גם אחרי שהמסך יורד. שם, בגיל 12, בתוך החוויה המטלטלת הזאת, אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שחקן”.

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?

„אין רגע אחד, כי אחרי כל פרויקט תמיד מגיע הדבר הבא. חינכו אותי שהצלחה היא מרתון ולא ריצות קצרות, ואני עדיין רץ את המרתון הזה. אני גאה בכך שאני כבר יותר מ־30 שנה בקריירה, והשנה אני חוגג 30 שנה בתחום הילדים. זאת זכות גדולה עבורי להמשיך לעשות את מה שאני אוהב. גם להיות חלק מהפקת חנוכה ‘קסם של פסטיבל’, לצד כל הכוכבים, זה כבוד גדול עבורי. אני לא מסתנוור, אלא ממשיך ליהנות מהדרך, להתרגש מהעשייה ולהישאר נאמן לעצמי”.

7. הכישלון שהכי השפיע עליך?

„האמת היא שאני לא יודע להצביע על כישלון אחד שהשפיע עלי במיוחד. אני מאמין שגם הדברים שלא מצליחים לנו הם חלק מהדרך, ולפעמים הם אלה שמלמדים אותנו הכי הרבה”.

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?

„הבחירה שלי ללכת בדרך של הבמה והבידור. אני לא יודע איך החיים שלי היו נראים אילו בחרתי אחרת, אבל אני יודע שהבמה היא המקום שבו אני מרגיש הכי שלם עם עצמי”.

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?

„אני חושב שהלב נשבר לפעמים לא בגלל אדם אחד, אלא בגלל רגעים בחיים שבהם המציאות לא דומה למה שחלמנו. עם השנים למדתי שגם מתוך שבר אפשר לצמוח, ושאסור להפסיק לאהוב”.

10. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?

„השליחות שלי היא לגעת באנשים, לגרום להם לחייך, לשמוח ולאהוב, לחבר בין ילדים להורים, בין גדולים לקטנים, ובין כל השבטים שמרכיבים את עם ישראל. מאז 7 באוקטובר אני מרגיש יותר מתמיד את המשמעות של מה שאני עושה. אני מבין עד כמה אנשים זקוקים לשמחה, להתרגשות, לרגעים של הפוגה, ובעיקר לתחושה שאנחנו ביחד. אני מרגיש שזו שליחות שמרפאת לא רק את הקהל, אלא גם אותי. וכשאני עומד מול הקהל ומקבל ממנו את האהבה הגדולה בחזרה, אני מרגיש שגם הפצעים שלי מתחילים להתרפא”.

11. הדבר שתרצה להשאיר כמורשת אחריך?

„את השמחה, האהבה והחיבור בין אנשים. יש בהם משהו שמעניק את הכוח להמשיך”.

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?

„‘אשכבה’ של חנוך לוין היא הצגה שחדרה לי ללב והשפיעה על החיים שלי. ראיתי אותה יותר מ־30 פעם, ואף פעם לא השתתפתי בה, אבל היא כל כך נוכחת בחיים שלי, עד שאני מוצא את עצמי אומר משפטים מתוכה. זו הצגה שאני תמיד שמח לחזור ולראות, ואני בטוח שעוד אחזור אליה פעמים רבות. בעיניי, זו הצגת מופת, ואני ממליץ לכל אחד לראות אותה”.

13. יש אלוהים? ואם כן – מהי מערכת היחסים שלך איתו?

„כן, אני מאמין שיש משהו גדול מאיתנו, ושיש משמעות לדברים שאנחנו עוברים בחיים. אני משתדל להודות על מה שיש, גם ברגעים המורכבים, ולהאמין שתמיד יש סיבה להמשיך קדימה בתקווה ובלב פתוח”.

14. מהו החפץ האחד שאתה תמיד לוקח איתך?

„בגד ים”.

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

„הייתי רוצה לבקש סליחה מהילדים הפרטיים שלי. אני לא מוצא זמן מספיק להיות איתם, כי בכל פעם שהם יוצאים לחופש אני עובד, אם זה בקיץ של פסטיבל, בחנוכה או בפסח בהפקות אחרות. אבל הם מבינים ויודעים, ויש קהל גדול של ילדות וילדים בישראל שאני אוהב ומחויב לו.

„אני מגשים את החלום שלי ומגשים את עצמי, והם שמחים לראות את אבא, שהוא בקשר והוא עוזר ואוהב כל כך הרבה ילדות וילדים. זה לבחור לעשות מה שהם אוהבים, והם עומדים וגאים בי”.

כמה קטנות

– אם לא ישראל – היכן?

„אין מקום כמו ישראל, אז אך ורק כאן. אולי, אם לא תל אביב, אז לונדון, שיש בה כל כך הרבה אמנות, תערוכות, תרבות ומוזיקה נהדרת”.

– אם לא עברית – איזו שפה?

„העברית היא החיים שלי, אני חולם בה, אבל אני מאוד אוהב גם ספרדית ופורטוגזית, שפות שמחות ומלאות חיים”.

– אם לא טל – איזה שם?

„מיום ליום אני אוהב יותר את השם שלי, אבל אולי אביתר”.

– לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?

„בגד ים, בכל מקום!”

– מדד האושר האישי?

„10, כי החיים צריכים לגרום לנו לחייך, וצריך לדעת להגיד תודה בכל מקום ובכל מצב”.

טל מוסרי (51) ישחק ב”קסם של פסטיבל” בחנוכה, סינמה סיטי באר שבע (26-23 בנובמבר), בנייני האומה ירושלים (2 בדצמבר), היכל הספורט בית מכבי ראשון לציון (12-5 בדצמבר) ומרכז הקונגרסים חיפה (30 בדצמבר)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו